הייתי בת 26.

בדיוק סיימתי תואר שני.

קיבלתי את תפקידי הניהולי הראשון ובניתי אותו מאפס.

איחדתי תחומים, הזזתי קירות, התמודדתי עם שועלים.

שאלו אותי "איך בכלל הגעת לתפקיד כזה?"

אפילו רמזו על יחסים לא הולמים עם סמנכ"ל הכספים.

כי לא ייתכן, כנראה, שבחורה צעירה פשוט מוכשרת.

התעלמתי ונתתי את המקסימום שלי.

וזה עדיין לא הספיק.

עשיתי טעויות.

המון.

אחת מהן זכורה לי במיוחד:

רכזת בצוות ביקשה לא להיות אחראית על ריכוז הנתונים באקסל כי רכזת אחרת דווקא אוהבת את זה ומעוניינת.

ואני?

חשבתי שאני מפתחת אותה.

שאני עוזרת לה לצמוח על ידי זה שאני מוציאה אותה מאזור הנוחות.

סרבתי לבקשה.

בפועל, הדבר היחיד ש"פיתחתי" זה את תחושת התסכול שלה, הכעס, והבזבוז של האנרגיה שלה. על משהו שבא לה לא טבעי.

זו הייתה טעות.

אבל זה מה שהביא אותי ללמידה הכי עמוקה ואותנטית של דרכי הניהול הנכונות.

בזכות זאת, היום אני יודעת ש ניהול אמיתי קורה כשאנחנו מזהים את החוזקות של האנשים שלנו ובונים סביבן עשייה שמובילה להצלחה.

היום, אני כיועצת ארגונית אני מנהלת תהליכי ליווי לצוותי ניהול עם הבנה כמה חשוב להתייחס לחוזקות בניהול בפרט ובעשייה בכלל.